בשבוע שעבר נפלו 3 חיילים מהיחידה שלי - יחידת החילוץ של חיל האויר- 669.
אנחנו יחידה קטנה מאוד בלי הרבה לוחמים.

במחזורים הראשונים סיימו מסלול פחות מ10 לוחמים.
במחזור שלי נשארנו 20
ומאז ועד היום המחזורים לא גדלו בהרבה.

לכן,
ביקשו מכולנו להגיע לשבעה של הנופלים:
בן שלי ז"ל
רום הכט ז"ל
נתנאל מנחם איתן ז"ל.

ביום שישי האחרון הלכתי לנחם את שלושת המשפחות.

חוויתי את האווירה בכל משפחה ומשפחה וחיבקתי את ההורים.
בכל בית זה הרגיש מעט שונה.

אבל בכל בית התרגשתי.
דיברתי מעט עם המשפחות,

חוותי את יגון ההורים שהם בגילי
עם ילדים חיילים בגיל ילדי החיילים.
היה לי קשה וכבד.

לעצרי הרב, חשתי שוב וביתר שאת את הכאב הצורב של השייכות לעם כה נפלא,

שהקים מנהיגות כ"כ כושלת.
כבד
כבד
איך יוצאים מזה???

בדיוק על הנושא הזה דיברתי עם הרב החרדי רבי אברהם צידון.
בשבעה של נתנאל מנחם איתן ז"ל בירושלים, ישבנו אחד ליד השני ובחסות היגון נפתחו הלבבות.

הסכמנו שנינו, הרב צידון ואני שאין אנו ראויים להנהגה כזו ויש לעשות משהו בנידון.
קבענו להמשיך לדבר, אך ללא מועד.
אקבע איתו השבוע, וכמובן אם יהיה משהו מעניין לעדכן - אעדכן אותך.

כנראה שגם ברגעים קשים ועצובים קורים דברים אופטימיים.